<h1>צרור החיים הדרך האחד עשר דיני החופה סימן ג'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ועכשיו שאין בתי דינין קבועין, אמרו כי מותר לישא אשה בכל יום, דדוקא במקום שבתי דינין קבועין איכא משום איקרורי דעתא אם לא מצא לה דם בתולים, דמצפה לישיבת הדיינין ובנתים ישהא ויערב עליו המקח, אבל במקום שאין בתי דינין קבועין כלל למה יצפה ליום אחר, ביומו יעשה לו ב"ד ויודיעם. ועל זה סמכו בדורות אלו לכנוס ביום ששי, כן דעת רבי' ז"ל. ואע"פ שרמב"ם ז"ל סובר שאסור לעשות בערב שבת ובאחד בשבת מטעם שמא יחלל השבת, עכשיו מכיוון שרגילין לתקן כל צרכי סעודה מיום או יומים, אין חוששין.
<h2>דף ד.</h2>
והיכא שמת אבי החתן או אמה של כלה, כגון שהיה פתו אפויה או טבחו טבוח ולא ימצא למכור אלא בהפסד, אמרו שמכניסין את המת בחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואחר כך קוברין אותו באותו היום, כן דעת רש"י ז"ל שסובר דאין אבלות אפי' ביום ראשון מן התורה. ואפילו לדעת הגאונים ז"ל שסוברין דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא, י"ל שקוברין אותו באותו יום ואפילו הכי לא אתי דאורייתא ודחי שמחת החתן דרבנן, דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. והילכך נוהג שבעה ימי משתה ואחר כך נוהג כל שבעת ימי אבלות ולא יעלה שום יום מן המנין, דהואיל וכולן דרבנן ולא נהג בהם אבלות, גם באחרון לא ינהוג בו אבלות. וכל זמן שמוצא למכור ואין בו פסידה, מותר, ונוהג אבלות קודם ואחר כך נושא אשה. ודוקא במת אבי החתן או אמה של כלה דליכא אינש דטרח להו, אבל מתה אמו של חתן ואביה של כלה דאיכא אביו של חתן ואמה של כלה לטרוח בענייניו, לא אמרינן מכניסין את המת לחדר, אלא נוהג קודם אבלות ואחר נוהג ימי המשתה.
<h2>דף ז.</h2>
ומיבעי למיכתב כתובה לבתולה ולאלמנה כראוי להם מדרבנן מנה מאתים. ואסור לבעול בלא כתובה וכדאמרי' רב שרא למיבעל בשבתא אמרי ליה והא לא כתי' כתובה, דאמרי אתפשוה מטלטלין.
ויש לבאר, בחור שנשא אלמנה ואלמון שנשא בתולה מה דינם. אלמון שנשא בתולה הא אמרינן ליכא בתולה דבצירה משבעה לברכה. ולענין שמחה שיהא בטל ממלאכה, כתב ה"ר יוסף אבן מיגש דודאי שבעה לשמחה נמי, דהא ודאי בעי לפתוייה ולמחדי בהדא. וכן כתב הר"מ ב"מ ז"ל בהלכות פרק עשירי. ובחור שנשא אלמנה. ר"מ ב"ם ז"ל כתב דשלשה לשמחה שיהא בטל ממלאכה, ושבעה לברכה, וכן דעת הנגיד רב שמואל דליכא אלמנה דבצירה ויתירה משלשה לשמחה. ואלמון שנשא אלמנה. יום אחד לברכה ושלשה לשמחה, ויש מי שאומר דבחור הנושא אלמנה דהואיל ושבעה לברכה שבעה לשמחה, וכתב רבי' ז"ל ונראין הדברים, דהאיך אפשר שיהא משכים למלאכתו וחבילתו על כתפו ומברכין לו ברכת חתנים. וכל זמן שנקרא חתן אסור לעשות מלאכה, ואסור לצאת מביתו לבדו. ובפרקי ר' אליעזר פי' החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו. מה המלך (הולך) אינו עושה מלאכה, אף החתן אינו עושה מלאכה. ויש מקומות שמברכין ברכה אחרת לאלמנה וזה נוסחה. בא"י אמ"ה המעטרכם עטרת שמחה בעטרת בועז בבית לחם שברכו אותו קהל ישראל והעדים העידו עליו נאמנה כאמור ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים וגו' ויהי ביתך וגו' בא"י מצליח איש ואשה. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל אינו נראה זה מן הגמרא, ולא הפרישו בגמרא רק בימי השמחה בין בתולה לאלמנה אבל בברכה לא הוזכר זה כלל. וכבר באו מעשים בפני גדולים באלמון ואלמנה וברכו אותם בשבע ברכות ולא מיחו בידם. ואותה ברכה אינה.
<h2>דף יז.</h2>
וחייב אדם לשמח החתן. וכבר אמרו בתלמוד כמה היו נוהגים הגדולים לשמח החתן והכלה ויש בו מצוה גדולה, שנא' קול ששון קול שמחה קול חתן קול כלה (עיין ירמיה ל"ג) קול מצהלות חופות חתנים ממשתה.
